(א) (ס״ב אבל קונה המוסירה) המ״מ כתב על סעיף זה שהוא דברי רמב״ם שהם דברי המשנה מפורשת במציעא עכ״ל ותמהתי מאוד שאין בפ״ק שום משנה אלא מימרא דר׳ חלבו בדף ה׳ [ח] דלא קנה הבהמה ע״י מוסירה במציאה אבל מקנין המוסירה לא מיירי ובאמת צ״ע האי פיסק׳ שמשמע דקנה כל המוסירה וקשה הא ראשה הב׳ היה על החמור ובסמ״ע כ׳ משום דבידו למשכה כו׳ ותמוה הוא דפ״ק דב״מ דף ט׳ א״ר אבוה כן הואיל ויכול לנתקה ולהביאה אצלו ואמרי׳ ע״ז דבדות׳ היא כו׳ ומ״ה מסקינן שם דרוכב קנה החמור ובית פגי׳ וכמ״ש בסעיף שאח״ז ובסמ״ע כ׳ דשם הטעם דבטלה המוסיר׳ שבראש הבהמה לגבי הבהמה כו׳ ולא משמע כן בסוגי׳ דלא הוקשה לתלמוד מ״ש בבריי׳ דהאוחז במוסיר׳ קנה כל המוסיר׳ מצד יכול לנתקה אצלו רק מכח דלא אמרינן כלל סברא כזאת הואיל ויכול כו׳ אבל אי הוה איירי להאי סברא שפיר קנה כל המוסירה אפילו מה שהיא בי׳ פגי׳ דאין שייך שם דבטל לגבי בהמה דאדרבה כיון שזה יכול לנתקה חשבינן כאילו כבר מנותקת מעל ראש החמור והכי ס״ל לר׳ אבוהו באמת רק דתלמוד׳ דחי דא״ל כלל הואיל ויכול וא״כ היאך נאמר דהרמב״ם סובר הואיל ויכול כו׳ וא״ל דבגמרא מיירי שיש עוד אחד שתפס בראש השני דהא כתב הטור בסי׳ זה אפי׳ כ״א שהגביה ראש שעל הקרקע לא קנה וכן משמע מרש״י וכ״פ בש״ע. ונלע״ד דכוונת הרמב״ם כאן במ״ש דקנה המוסירה לא על כל המוסירה קאמר לא דקמש״ל [אלא דקמ״ל] שם דיש לו קנין במוסירה אע״פ שאין לו קנין בחמור וסמך עצמו על מה שיכתוב שיעור הקנין במוסירה כמו כשיש עוד אחר שיתפוס החמור: